אני בכיינית גאה

איך זה קרה?

לפני כמה שנים, ישבתי מול מי שהייתה הפסיכולוגית שלי ושטחתי את שלל ההתמודדויות שלי באוזניה ואז היא התחילה לבכות…

"תראי כמה מחורבנים החיים שלי שאפילו גם את בוכה!" אמרתי והבכי שלי התגבר.

היא הושיטה יד לקחת טישו מהחפיסה שהייתה לידי, מחתה את דמעותיה, לקחה נשימה עמוקה ואמרה לי: "שירי, אני בת אדם, את חשובה לי כאדם כבר מרוב שאנחנו מכירות, ברור שאבכה, זה שאני בוכה, רק אומר שהלב שלי פתוח ומסכים להרגיש".

באותו רגע אהבתי אותה הכי בעולם. הקליפה האנושית שהציצה מהדמות הסמכותית שהייתה עבורי סדקה ממני את חומת האשמה שסחבתי עליי שנים על היותי בכיינית מדופלמת.

אני, שבתור ילדה הייתי מקור ללעג בגלל שק דמעות שלא יודע להתאפק כמו שכתוב בספר, כזה שבוכה במקומות לא קשורים, כזה שילדים חשבו שאיזה מגניב יהיה להעליב אותי עד שאבכה ועשו זאת ברשעות ילדית מהסוג שמצלק נפש שברירית לאיזה שני עשורים מינימום.

ברגע האחד ההוא בקליניקה שלה, התחלתי ללמוד לקבל את עצמי כאישה-נערה-ילדה רגישה זו שתמיד הייתי. הצלחתי להסכים להמשיך להיות כזו ובהדרגה הפכתי להיות בכיינית גאה.

אני בוכה מפרסומות,

משירים מרגשים,

תוכניות טלוויזיה,

כאב של אחרים,

שמחה של אחרים,

כשהילדים מצליחים ואני גאה בהם, מסיפורי גבורה והצלחות,

כללללל מסיבת סיום/יום הורים/הגעה לבית ספר,

אהה וכמובן כשאני חותכת בצל

או בקיצור.. כשיש לי לבכות – אני בוכה ולא שומרת.

אני בוכה כי אני נותנת לרגש מקום ולא השארתי אותו בגוף, נתתי לו לגלוש במקום שיהפוך גוש מכווץ של רגש לא מעובד שיהפוך לכאב.

אני משחררת דמעות, אני נותנת להן מקום כי הן עוזרות לי לעבד רגשות. אני בכיינית גאה, שהיום כבר יודעת לצחוק על זה ולומדת אפילו לאהוב את זה בי.

בכייניות ובכיינים מוזמנים לצאת מהארונות לחיבוק

אם תחפשו טישו ברוב המקרים יהיה לי להציע וכן, האפשר לראות בתמונה שזה גנטי וגם שתומר אוהב לאסוף שערות שוגה בשחיית רצפה.