-ב- 06/06 חל יום המודעות למחלת HS – הידרדניטיס סופורטיבה- אבחנה שהובילה אותי לשני עשורים של סבל עד שהבנתי מה היא באה לספר לי.
אני בבחירה להתמקד בתקווה, בחיובי, בסיפור התקומה ובריפוי שמכונת הגוף החכמה שלי יודעת ומחוללת, תכלס, בינינו? זה סוג של נס או קסם או הזיה.. איך שלא תסתכלו על זה – אם הייתי מקשיבה לסיפור של עצמי הייתי בטוחה שמדובר בדמות מפוקפקת שחיה באילוז'. טוב, בכל זאת יגידו את זה עליי 
בכל אופן… לצד ההחלמה המבורכת אני זוכרת ימים שלא יכולתי לקום מהמיטה בבוקר, לטפל בילדים שלי, זוכרת היטב את האשפוזים, ניתוחי היום, זריקות המורפיום כי לא יכולתי לשאת את הכאב, הרבה אופל היה שם.
שני עשורים הסטטיסטיקות של המחלה הזו הכתיבו לי שקיעה והידרדרות מתונה, עוד חולאים שהתווספו כי לא הבנתי את המסר עד ש… טוב הסיפור כבר מוכר כאן, נכון?
יותר מהכל אני כותבת את השורות האלו כי יש יום מודעות למחלה שהספרות המקצועית נתנה לה שם כדי שיהיה נוח לאנשים להישאב לסיפור הממכר הזה רק כי הם לא יודעים שאפשר לשנות את הסיפור. אז אם בסביבתכןם יש נשמה יקרה ללב שסובלת מתופעה של דלקות תת עוריות (אבצסים) מלוות בכאבי תופת ולפעמים גם חום – בבקשה תספרו לה (או לו) שזה לא חייב להיות ככה. כי יותר משהכאבים הפיזיים היו בלתי נסבלים (ובואו.. ילדתי טבעי פעמיים), הכאב של הבושה בלספר ולחשוף את זה לסביבה כי זו מחלה שקופה העצים אותם פי כמה.. יעידו עשרות השנים שהסתתרתי תחת בגדים ארוכים ושחורים כדי להסתיר בהצלחה.
התחלתי להיפרד מהבושה על אמת כשהצטלמתי ל#פרויקט_HS של קרן שליו הנהדרת. כשראיתי את הצלקות המפוארות שלי בתערוכת הצילום על גג גן העיר ידעתי שכבר ניצחתי בענק, פשוט במגרש וחוקי משחק אחרים. (כן, זה היה בתקופת המסכות בשלב הבלתי…)
מאז כל יום אני מתביישת קצת פחות. אז אםםםםםם אתם כבר יודעים על מישהי/ו שסובלים בבקשה שלחו להם את הטקסט הזה ברגישות ואהבה, כדי שיוכלו להתחיל לשאול שאלות, להבין, לקרוא, כי זה לא חייב להיות ככה. זה מצפן פנימי שיוצא משיבוש ואפשר לכייל אותו.
זו הפעם הראשונה שאני קצת פחות פוליטיקלי קורקטית.
אני מספרת על HS כדי לעורר מודעות להתעורר, כדי להגיד שהיא עוד אחת מיני מגוון אבחנות שהרפואה זיהתה, (ואז מיתגה, תייגה, יצרה לו שלל תכשירים שיפרנסו את תעשיית ה.. יו נואו) באנושות אך בתכלס.. רובן ככולן באות כדי לקרב אותנו אל עצמנו. זו השפה של הגוף, ואם מקשיבים לו הוא מפסיק לצעוק ואם לא הוא צועק יותר חזק.
אני בוחרת להסתכל על הטוב שלימד אותי הכאב.
אני בוחרת להודות על הרפואות שהוא לימד אותי ליצור כדי להתמיר את הכאבים שלי ושל מי שבסביבתי.
אני בוחרת להודות על השיעור האמיץ שבחרה הנשמה שלי לעמוד בו ועל שפיצחתי אותו ועודני.
ההבטחה שלי לעצמי הייתה שכשאדע להפסיק את הסבל הפיזי הנורא הזה אעביר את זה הלאה. ואני, אישה של מילים שמגובות במעשים. ואחת הדרכים שלי להדהד את זה היא "תטהרו לכם עולם יפה". ובעיני זו דרך מדהימה לחגוג את ההצלחה והריפוי, לא רק על שלא הרמתי ידיים (והפעם לא בגלל שפיזית לא יכולתי כי היה אבצס 
) אלא כי את ההבטחה הכי חשובה לעצמי אני מקיימת.
אם בא לך להדהד את הריפוי העצמי הזה וכן לנסות אותו בבית – הנה תאריכים של הסדנאות הקרובות,
נפגש?
פסקול חבר שמחבק את הכאב עד שהוא הופך להיות אהבה:
ותמונה שלי בת 30,
מכורה לניקוטין ומשככי כאבים,
רחוקה מהלב ובזוגיות מרצה,
במקום עבודה שלא מזהה את היכולות שלי, שלנו,
כאובה פיזית,
איזו מותק היא, לא דמיינה אפילו כמה בריאות נהיה!
שולחת לה חיבוק!
תודה לבריאה 
